Daniel 4:25-32

25כֹּ֣לָּא מְּטָ֔א עַל־נְבוּכַדְנֶצַּ֖ר מַלְכָּֽא (הכל בא על המלך נְבוּכַדְנֶצַּר.)׃ פ*

26לִקְצָ֥ת יַרְחִ֖ין תְּרֵֽי־עֲשַׂ֑ר עַל־הֵיכַ֧ל מַלְכוּתָ֛א דִּ֥י בָבֶ֖ל מְהַלֵּ֥ךְ הֲוָֽה (מקץ שנים עשר חודשים מהלך היה בעליית היכל המלוכה אשר בבבל.)׃

27עָנֵ֤ה מַלְכָּא֙ וְאָמַ֔ר הֲלָ֥א דָא־הִ֖יא בָּבֶ֣ל רַבְּתָ֑א דִּֽי־אֲנָ֤ה בֱנַיְתַהּ֙ לְבֵ֣ית מַלְכ֔וּ בִּתְקַ֥ף חִסְנִ֖י וְלִיקָ֥ר הַדְרִֽי (ויען המלך ויאמר: "האין זו בבל הגדולה אשר אני בניתיה להיות בית מלוכה? ברוב כוחי עשיתי זאת ולכבוד תפארתי.)׃

28ע֗וֹד מִלְּתָא֙ בְּפֻ֣ם מַלְכָּ֔א קָ֖ל מִן־שְׁמַיָּ֣א נְפַ֑ל לָ֤ךְ אָֽמְרִין֙ נְבוּכַדְנֶצַּ֣ר מַלְכָּ֔א מַלְכוּתָ֖ה עֲדָ֥ת מִנָּֽךְ (בעוד הדבר בפי המלך, נשמע קול מן השמים: 'לך מודיעים, המלך נְבוּכַדְנֶצַּר, כי המלכות סרה ממך.)׃

29וּמִן־אֲנָשָׁא֩ לָ֨ךְ טָֽרְדִ֜ין וְֽעִם־חֵיוַ֧ת בָּרָ֣א מְדֹרָ֗ךְ עִשְׂבָּ֤א כְתוֹרִין֙ לָ֣ךְ יְטַעֲמ֔וּן וְשִׁבְעָ֥ה עִדָּנִ֖ין יַחְלְפ֣וּן (עליך)* עֲלָ֑ךְ* עַ֣ד דִּֽי־תִנְדַּ֗ע דִּֽי־שַׁלִּ֤יט עִלָּיָא֙ בְּמַלְכ֣וּת אֲנָשָׁ֔א וּלְמַן־דִּ֥י יִצְבֵּ֖א יִתְּנִנַּֽהּ (מקרב בני אדם מגרשים אותך ועם חית השדה יהיה מגורך. עשב כבקר יאכילוך ושבעה עידנים יעברו עליך, עד אשר תכיר כי אל עליון שולט בממלכת בני האדם ולאשר יחפוץ יתננה.')׃

30בַּהּ־שַׁעֲתָ֗א מִלְּתָא֮ סָ֣פַת עַל־נְבוּכַדְנֶצַּר֒ וּמִן־אֲנָשָׁ֣א טְרִ֔יד וְעִשְׂבָּ֤א כְתוֹרִין֙ יֵאכֻ֔ל וּמִטַּ֥ל שְׁמַיָּ֖א גִּשְׁמֵ֣הּ יִצְטַבַּ֑ע עַ֣ד דִּ֥י שַׂעְרֵ֛הּ כְּנִשְׁרִ֥ין רְבָ֖ה וְטִפְר֥וֹהִי כְצִפְּרִֽין (באותה שעה התקיים הדבר בנְבוּכַדְנֶצַּר. הוא גורש מקרב בני האדם, עשב כבקר אכל ומטל השמים נרטב, עד שגדלו שערותיו כנוצות נשרים וצפורניו כטפרי עופות.)׃

31וְלִקְצָ֣ת יֽוֹמַיָּה֩ אֲנָ֨ה נְבוּכַדְנֶצַּ֜ר עַיְנַ֣י ׀ לִשְׁמַיָּ֣א נִטְלֵ֗ת וּמַנְדְּעִי֙ עֲלַ֣י יְת֔וּב (ולעליא)* וּלְעִלָּאָה֙* בָּרְכֵ֔ת וּלְחַ֥י עָלְמָ֖א שַׁבְּחֵ֣ת וְהַדְּרֵ֑ת דִּ֤י שָׁלְטָנֵהּ֙ שָׁלְטָ֣ן עָלַ֔ם וּמַלְכוּתֵ֖הּ עִם־דָּ֥ר וְדָֽר (ולקץ הימים נשאתי, אני נְבוּכַדְנֶצַּר, עיני השמימה ודעתי שבה אלי. את אל עליון ברכתי ולחי עולמים נתתי שבח והדר, לאל אשר שלטונו שלטון עולם ומלכותו לדור ודור,)׃

32וְכָל־(דארי)* דָּיְרֵ֤י* אַרְעָא֙ כְּלָ֣ה חֲשִׁיבִ֔ין וּֽכְמִצְבְּיֵ֗הּ עָבֵד֙ בְּחֵ֣יל שְׁמַיָּ֔א (ודארי)* וְדָיְרֵ֖י* אַרְעָ֑א וְלָ֤א אִיתַי֙ דִּֽי־יְמַחֵ֣א בִידֵ֔הּ וְיֵ֥אמַר לֵ֖הּ מָ֥ה עֲבַֽדְתְּ (אשר למולו כל יושבי ארץ כאפס נחשבים, העושה כרצונו בצבא השמים וביושבי ארץ ואין מי שימחה בידו ויאמר לו: 'מה עשית?')׃